ריטלין- יומן מסע
החלטתי סוף סוף להשתתף בניסוי- לקחתי ריטלין. אני ביום חופש ורציתי לנסות להתקדם קצת בכתיבה שלי. עברו כבר 4 וחצי שעות מאז שלקחתי אותו. קיבלתי אישור מאח שלי להיות בדירתו בשינקין, כדי שאוכל לשבת בכיף בסלון המואר שלו מול המחשב ולהתרכז.
אז הגעתי לדירה של אחי יאיר, עשיתי לי כוס קפה וג'וינט והכנתי את עצמי לבאות. מי יודע כמה שעות אשב מול המחשב בלי לראות אור יום? כמה דקות מאוחר יותר נפגשתי עם ידידי אילן והסתובבתי איתו קצת בשינקין והסביבה. אחרי שגרר אותי לחנויות בגדים יד שנייה, חנויות כלבים ול"בית הסטייק והלאפה", האופניים שלי החליטו למרוד ונתקעו להם אי שם בהילוך החמישי. נפרדתי מאילן ושמתי פעמיי לחנות האופניים הקרובה ברחוב החשמונאים. 20 דקות מאוחר יותר ו-30 ש"ח פחות התחלתי לחוש ברעב קל, לכן קניתי פיתה עם חומוס וסלט. הלכו עוד 13 שקלים אבל אני לא יכולה לכתוב כשאני רעבה, אסור שיהיו הסחות דעת!
טוב, אחרי שהסתובבתי עם אילן, תיקנתי את האופניים ואכלתי חצי פיתה עם חומוס, חזרתי לדירה של יאיר ושטפתי כלים. עכשיו כשאני שבעה והאופניים שלי משומנות והכלים נקיים, אין סיבה ששום דבר יסיח דעתי מהכתיבה שלי. פתחתי את הקובץ של מה שכבר התחלתי לכתוב ביום ההוא לפני שבוע, כשלא הייתי תחת השפעת ריטלין.
זה דווקא זרם בזמנו יפה עד שהתעייפתי והפסקתי.
בעצם זו הסיבה שלקחתי את הכדור, רציתי לבדוק אם יהיו לי יותר כוח סיבולת ואורך רוח לשבת על התחת שלי ופשוט לכתוב. רעיון כה נאיבי ויפה. בכל מקרה, מאוד לא התחשק לי להמשיך את אותו המלל, זה הרגיש לי כל-כך לפני שבוע. החלטתי שאולי עדיף לי להתרכז בכתיבה של משהו חדש ומרגש. בינתיים התעמקתי מאוד בשיפור הפלייליסט האולטימטיבי שאני עושה לי לעבודה החדשה, ואז עוד סיבוב שיגרתי במטבח בו גיליתי את הכיריים המטונפים של אחי, אז הברקתי גם אותם עם השפריצר שבמקרה היה באיזור.
בחזרה למחשב. הנה, אני כותבת. עכשיו כשאני חושבת על זה, ניקיתי כל כך יפה את הכיריים, מגיע לי עוד ג'וינט, ואם כבר ג'וינט, אני לא אכין קפה? בטח שכן! קפה גם אמור לעורר ולעזור בריכוז, או שקר כלשהו.
אוקיי, יש קפה, יש ג'וינט, יש מחשב. מוזר שאף אחד לא התקשר אלי כבר חצי שעה. הכי טוב ככה, בלי הסחות דעת. לפני כמה דקות נזכרתי באודי ידידי, שעושה סטאז' בפסיכולוגיה ובזמנו ביקש ממני להשתתף בסדרת מבדקי אישיות וכדומה. הייתי צריכה להעתיק כל מיני צורות, ולעשות מבחן רורשאך ולצייר ילד ובית ועץ וכל השיט הזה. אז אחת המסקנות שאודי הגיע אליהן היא שיש לי נטייה חזקה מאוד לעשות בדיוק ההיפך ממה שאומרים לי, הוא יחס זאת לאופי ה"דווקאי" שלי. אחת הדוגמאות המנצחות שהביא לטיעון שלו, היא העובדה שכשהוא ביקש ממני לצייר בית, אמנם הקשבתי וציירתי את שביקש, אבל את רוב תשומת הלב וההשקעה נתתי לעץ היפה שציירתי בגינה. ממש נכנסתי חזק בענפים ובעלים ואפילו ציירתי חתול על אחד הענפים! העיקר שהוא ביקש שאצייר בית. כמובן שאחרי הבית הגיע תורו של העץ, אני קיוותי שהוא יחשיב לי את ההוא מהציור הקודם, אבל לצערי נאלצתי שוב לצייר עץ חדש, כמובן שהפעם עשיתי זאת בחוסר חשק בולט ועם הרבה פחות השקעה.
למה בעצם סיפרתי את הסיפור הזה? כי כל העניין הזה עכשיו עם הריטלין, והעובדה שתכננתי לכתוב ובעצם עשיתי מאמצים אדירים לעשות כל דבר חוץ ממה שהתכוונתי, הזכיר לי את מבחן הציורים. אמנם הרגשתי קצת יותר מלאת מרץ או משהו בסגנון, אבל את רוב זמני השקעתי במטלות אחרות ורק חיפשתי תירוץ לקום מהמחשב.
האופי הדווקאי שלי מרים את ראשו המכוער.
ואם בכל זאת אנסה להיות לרגע אופטימית, אפילו אם זה רק לשם הניסוי, בסופו של דבר כן ישבתי קצת על התחת, וכן כתבתי משהו. אמנם לא מה שהתכוונתי לכתוב, אבל עדיין, דפים ריקים לגמרי לפתע נמלאו מילים! וכשמגדילים את הכתב לגודל 14 עם רווח של שורה וחצי, מונחים לפני כמעט שני עמודים מלאים.
אם להיות כנה, גם לפני שבוע כשכתבתי ולא הייתי בהשפעת ריטלין, כתבתי בערך אותה כמות של מילים. אבל יש הבדל! אז התעייפתי באמצע והשארתי יצירה בלתי גמורה, להבדיל אלפי הבדלות מזו, שנגמרת ברגעים אלו ממש.
